מיומנה של יעל

חלק 1

הגיחה הראשונה שלי לקובה – (סיפור בהמשכים) 

     

איך למעשה נדבקתי בחיידק הקובני עד לעמקי נשמתי?...

הגעתי לקובה בפעם הראשונה בשנת 2002. למען האמת, עד אז לא ידעתי איפה קובה נמצאת על המפה  ולא שמעתי על האי שום דבר עד שבאותה תקופה, הכרתי כמה חברה קובניים ואחרים שביקרו שם ובעקבות הסיפורים שלהם, התעורר בי החשק לנסוע גם.  

חייתי אז בפריס ובאותה תקופה הופעתי הרבה כזמרת. ניזקקתי לחופשה ולכן,  החלטתי להקשיב לאינטואיציה שלי ולנסוע לבד לקובה לשבועיים עם כמה כתובות והמלצות.

כבר במטוס, מאוד התרגשתי, לא יכולתי לנוח לרגע כי חשתי שזה הולך להיות מסע מיוחד.

אחרי תחנת ביניים בפונטה קנה, נחתתי בורדרו, עיר מאוד תיירותית, אך לא הייתה לי כוונה להתעכב שם. היה עוד אור יום וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי להוואנה.

רק לציין שבצעירותי למדתי קצת ספרדית והייתי בטוחה שאוכל לתקשר בלי בעיה. אלא שעשרים שנה לא דיברתי את השפה , לא ידעתי שבקובה מדברים מאוד מהר ובולעים כל סוף מילה! התחלתי לגמגם מה שיכולתי ועם הסבלנות המאפיינת את העם הנפלא הזה, הסתדרנו!

בדרך להוואנה, ישבתי ליד החלון ולא רציתי לפספס שום פרט. כבר בנסיעה שמתי לב לצבעים הבולטים על קירות הבתים ,לבגדי הנשים הצבעוניים והצמודים. הן מנענעות את האגן בהליכה סקסית וחופשיה מכל מחסום, עם כל זה שלרובן יש גוף די עגלגל. ישר אהבתי את גווני העור היפים והמיוחדים על פני האוכלוסייה שלמעשה הניבה ההיסטוריה של קובה.

הגעתי בחושך ולקחתי מונית בדרך לחבר של הידידים שלי מצרפת, רוברטו, אצלו שכרתי חדר. הוא חיכה לי והמפגש היה חם וידידותי. בזמנו הוא היה סגן מנהל התאטרון הלאומי בהוואנה, ובאותו ערב הוא לקח אותי למועדון של התאטרון לבילוי ראשון שלי בקובה. מקלחת מהירה, בזרם החלש המאפיין את הצנרת הקובנית, והופ לפיאסטה !!

המוזיקה התנגנה בקול רם ומייד קסמה לי. מבלי להשתחצן, כבר בערב הראשון יכולתי להניע את האגן לצלילי הסלסה.. טיפ קטן, הרום די עוזר!!

מאוחר יותר, רוברטו שמע אותי מזמזמת את השירים שאני מהר מאוד לומדת במהלך הטיול. הוא החמיא לי ואמר שאם היה לנו יותר זמן, הוא היה מארגן לי הופעה במועדון בו בילינו בערב הראשון. כבר אז ידעתי בבירור שאני לשם חוזרת!! הזדמנות כזו, אני לא אפספס...

אפשר לומר שבקושי ישנתי שבועיים, גם בגלל בג'ט לג ובעיקר ההתרגשות שליוותה אותי לאורך כל הימים.

במיידי אפשר לראות ולהרגיש שעצרו כאן את השעון והחיים מתנהלים על פי כללים אחרים לגמרי. אין זמן מוגדר לכלום, לזמן אין ערך גדול ואין לאן למהר.

אחרי יומיים בהוואנה, נסעתי לויניאלס, כשלוש שעות נסיעה צפונה.

עיירה קטנה יפהפיה, ירוקה להפליא ועם בערך רחוב אחד ראשי מקצה לקצה!

לפי כתובת שהייתה לי, מצאתי חדר אצל משפחה וזכיתי לקבלת פנים חביבה במיוחד. באותו יום בצהריים, שכרתי את שירותיו של חואן לטיול בטבע. תחילה ברגל עם הסברים כמה שהצלחתי להבין , ובהמשך עלינו על סוסים כאלה רזים שממש ריחמתי עליהם ובקושי נשמתי!

עברנו דרך ביקתה של חבר שלו, אצלו אין מיים זורמים. מצאנו אותו מתגלח מתוך קערה מול מראה קטנה שתלוייה על הקיר בחוץ, סטייל מערבון...

הוא קיבל אותנו בפתיחות וחיוך רחב, הזמין אותנו לכוסית רום חזק ולא מעובד במיוחד. בדרך חזרה, פגשנו עוד 3 חברים שלו שניגנו על גיטרות וגם שם שתינו לחיים מאותו משקה לא מוגדר אבל מחמם לבבות!

בסיום הטיול, חואן הסביר לי שיש כמה בתי קפה לאורך הרחוב הראשי ובהם ניתן לרקוד, קבענו להיפגש שם בערב.

אכלתי ארוחת ערב אצל המארחים. למעשה, כל האנשים שמחזיקים אכסנייה להשכרת חדשים, משלמים אגרה קבועה לממשלה גם אם אין להם אורחים, ורק בארוחות שהם מוכרים, הם יכולים לא להצהיר ולהרוויח קצת. האוכל טעים ומוגש היטב. סלט ירקות טרי, אורז עם שעועית שחורה שהוא המאכל הלאומי בקובה, "פלטנוס" שהם בננות ירוקות מטוגנות, מעדן.. בזמנו הייתי צמחונית, לרוב שם אוכלים עוף או בשר חזיר, כשיש!

נפגשתי עם חואן וחבריו במועדון קטן במורד הרחוב, ניגנו מוזיקה עממית במקצבים שונים ואי אפשר היה שלא לרקוד. המוזיקה סוחפת, והאווירה ידידותית והתחושה הפנימית הייתה של חופש מוחלט. כבר אז, דמיינתי איך אני מופיעה בארץ בסגנון הזה בדיוק ומעבירה לאחרים את החויה שעברתי.

היום, בכל המופעים שלי בארץ בסגנון הקובני, אני חווה את אותו החופש האמיתי ונהנית בכל פעם מחדש לבצע את השירים הנפלאים המיוחדים שתחת הכותרת :

"מוסיקה עממית", הווה אומר, סגנון ה-"בואנה ויסטה סושיאל קלוב

המשך יבוא............  

********************************************************************************
חלק 2

 לילה קסום והתאהבות בלתי נמנעת....

המשכתי בטיול, חזרה להוואנה שם ביליתי הרבה והתאהבתי בסלסה. בכל פינה, בית קפה, מונית או סתם ברחוב, נשמעת המוסיקה הקובנית. גם אם איכות השמע לא משהו, זה פשוט חודר לכל תא בגוף, והתחלתי להתהלך גם במין ריקוד מתמשך וחיוך על השפתיים..

חזרתי לפריס כשהתוכנית המקורית היא לחזור ארצה לישראל, אבל משהו עמוק בפנים קרא לי לחזור לקובה ובהקדם האפשרי.

חזרתי משם בן אדם אחר, קשה להסביר במילים. זו פשוט תחושה פנימית שכנראה הייתי שם פעם, אולי בגילגול אחר וכעט, זה המקום הנכון עבורי.

היה לי ברור שאני חייבת להופיע בקובה והחלטתי להגשים את החלום. מאותו רגע, פעלתי עם המטרה הזו מול עיניי וכלום לא יכל להזיז אותי ממנה.

עבדתי כמה חודשים בפריס כדי לממן את הנסיעה, וחמישה חודשים אחרי, הייתי כבר בדרך. התחלתי את הטיול עם חופשה "סטייל קיבוץ בקובה".

 אירגון צרפת-דרום אמריקה שמארגן "בריגדות" לחברה מכל רחבי אירופה, מציע שבועיים במחנה כאשר, בבוקר עובדים בשדות עם האיכריים המקומיים, אחה"צ יש הרצאות וטיולים ובערב, בר ומוסיקת סלסה, שזה כמובן, החלק המדליק !

לא סיפרו לי שכל זה נעשה מזווית ראייה של המשטר של פידל קסטרו, אבל על זה לא אתעכב הפעם...

בשבוע השלישי אנחנו נוסעים לסיינפואגוס, עיר קולוניאלית יפהפיה, למלון ונופש אמיתי.

בערב הראשון שהגעתי למחנה, ישבתי עם החברה מצרפת בחדר אוכל, מסתכלת המומה על מגש האוכל שנראה יותר כמו מגש אסירים, ומתלבטת האם לאכול ממנו?! צחקתי הרבה על כל המצב והרגשתי מבט חזק עלי. הרמתי את הראש וקלטתי מרחוק חיוך רחב מקסים.. לא הייתי בטוחה שהוא מיועד לי אז הסתכלתי מסביב וחזרתי לדבר עם החברים. לא יכולתי שלא לחוש במבט שלו, שוב הרמתי את העיניים, ראיתי את אותו פרצוף מתוק מחייך אלי, וככה שיחקנו עד סוף הארוחה.

באותו ערב הייתה מסיבת הריקודים הראשונה ברחבת המחנה מתחת לכיפת השמיים. אחרי עצירה קבוצתית בבר ושתיית מספר כוסיות רום חביב, הגענו כולם לשם. אז פגשתי מקרוב את חורחה, החיוך המדליק מחדר האוכל, והוא הזמין אותי לרקוד.

שכחתי לציין שכשחזרתי לפריס מהנסיעה הקודמת, הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם למועדון סלסה.

 אז עכשיו הגיע הזמן להוכיח שלמדתי משהו, וזה היה נפלא. שילוב מושלם, הרמוניה מפתיעה. הוא ידע בדיוק איך להוביל אותי ובנינו, זה לא קל! מההתחלה, הייתה בו עדינות שקסמה לי, הרגשתי בטוחה, לא יכולנו להפסיק וכך המשכנו כל הערב....

חורחה עבד שם כנהג אוטובוס לפרנסתו, היה מסיע אותנו לכל מקום יחד עם כמה נהגים נוספים. מיותר לציין שמאותו יום, עליתי לאוטובוס שלו!

 אבל אסור היה לנו להיחשף לגמרי כי לקובנים לא מאפשרים להתערבב עם התיירים, למרות שמותר היה להם להשתתף במסיבות.

 מאוחר יותר הבנתי שמהותו של חורחה היא המוסיקה הקובנית, הוא נגן כלי הקשה אבל לאור המצב הכלכלי בקובה, לא ניתן להתפרנס ממנה בקלות. מצאנו עוד מחנה משותף מרכזי בחיי שנינו וזה עוד יותר קירב.

מספר ימים לאחר מכן, הייתה להקה אורחת במחנה שבאה להרקיד אותנו, חורחה דיבר איתם כדי שיאפשרו לי לשיר איתם שני שירים מהרפרטואר הקובני. בספונטניות רבה, הם הסכימו , עשר דקות חזרה איתם מאחורי הבמה, והנה אני מופיעה בפעם הראשונה בקובה בטבעיות מדהימה...

הרגשתי לגמרי בבית, זרמתי עם השירים האלה ונשארתי עם טעם של עוד.......

המשך יבוא...................

*********************************************************************************
חלק 3

סוף סוף, היום הגדול מגיע: ההופעה שלי בהוואנה...

כך כמעט כל ערב, רקדנו לצלילי המוסיקה הקובנית על כל מקצביה, הבולרו, הצ'ה צ'ה צ'ה, הסון וכמובן הסלסה. הבקרים היו קשים ולא תמיד עמדנו במסימה, וכששמענו את שירת התרנגול ברמקול ב-06.00 בבוקר, הרבה פעמים כיסינו את הראש בכרית והמשכנו לישון !!

נגמרו השבועיים במחנה ונסענו באוטובוס של חורחה כמובן, לסיאנפואגוס. אין באוטובוסים בקובה את כל הנוחיות שאנחנו מכירים כאן, ומזל שהייתה לי כרית קטנה כדי לאפשר תנומה קלה במהלך הנסיעה שארכה כ-4 או 5 שעות.

הגענו לבית מלון, קוקטלים וריקודים..קבלת פנים מאוד אופיינית לתיירים. אמנם לא בית מלון מפואר, אבל בהשוואה לתנאים במחנה, הרגשנו כמו 5 כוכבים..

הימים בסיאנפואגוס חלפו מהר. טיילנו, ביקרנו כל מיני אתרים חשובים, הלכנו לים וכמובן, רקדנו כמה שיותר! הפכתי כבר למדריכת סלסה בקרב הקבוצה של הצרפתיים ובילנו כמו משוגעים..

חזרנו למחנה כי משם כל הקבוצות נסעו חזרה לארצם, אני תיכננתי להישאר עוד 5 שבועות בהוואנה. בדרך חזרה, התחילה סופה, צ'יקלון, שמאוד שכיחה לאותה עונה, סוף הקיץ תחילה הסתיו. היו רוחות חזקים והתחיל לרדת גשם רציני. הייתה אווירה מיוחדת, קצת מפחידה כי אין לדעת לאיזו מהירות מגיעה הרוח, אבל החיבוקים של חורחה מאוד הרגיעו..

עיכבו מספר טיסות ואף אחד לא יצא מהמחנה, יותר נכון מהחדרים. נו טוב, התגנבנו לאיזה חדר ביחד, מי שם לב, וחיכינו לבוקר. הרוחות נרגעו, החברים נסעו וחורחה הסיע אותי להוואנה, לרוברטו שם שכרתי חדר עד סוף הנסיעה שלי.

לי לא היה ברור בכלל מה אני עושה עם הרגשות האלו שצצו משום מקום, לא נסעתי לקובה למצוא אהבה!! מסובך מידי העסק. חשבתי לעצמי, אולי זה סתם, והוא בטח מחפש להשתעשע איתי... בקובה,זה דבר ידוע ואפשר להגיד, מקובל. הרבה בנות ובנים מחפשים את חברת התיירים כדי לבלות, להנות ואולי אפילו, לצאת מהמדינה. יש אפילו כינוי מיוחד לזה. החלטתי לחיות את הרגע כמה שאפשר ולהתרכז במטרה שלי: להופיע..

נפגשתי עם מנהל הלהקה שהסכימה ללוות אותי וקבענו חזרה ראשונה. כל התהליך היה לא קל בכלל, אפילו מייגע. כי בקובה, שום דבר לא בטוח..אין תחבורה מסודרת וקבועה ולאף אחד מהנגנים אין רכב. אז הגיע מי שהצליח למצוא אוטובוס או מונית שירות, כמובן לא בזמן! היו פעמים שחלקם הגיעו עם שעתיים איחור ואז, האולם חזרות כבר לא היה פנוי. החזרה מתבטלת ואף אחד לא מתעצבן חוץ ממני!! כי שם הם רגילים לזה, אין ערך לזמן וכך החיים מתנהלים. באותם ימים, חורחה איתי כל הזמן, מלווה אותי לחזרות ומרגיע אותי!! בכל נפילה קטנה, אני זוכרת שהמטרה ברורה ואני לא מוותרת.

לבסוף, הצלחנו לארגן הופעה והיום הגדול הגיע. ההתרגשות ענקית, הצוואר שלי תפוס כבר יומיים ולפני ההופעה, אני בקושי יכולה לזוז ימינה שמאלה!!

כמובן שעל הבמה, אחרי מספר דקות של רגיעה, הכל נשכח ואני לגמרי זורמת.. היה מאוד מוצלח, הקהל היה מדהים, רקד ופירגן.                 
 אני על הבמה בהוואנה - קובה.. ומלווים אותי 12 נגנים!

מזל שחוויות כאלה לא שוכחים אף פעם. יותר נכון, אני מקווה!!  כל כך רציתי לתעד את האירוע , שכרתי צלם מקצועי שיהיה וידיאו, וחברים צילמו תמונות עם המצלמה שלי , ובסוף הכל יצא עכור לגמרי ...

 המשך יבוא............